כתבה מדליקה ומועילה בנושא אירגון וסדר. כמה חשוב לבעלי הפרעות קשב וריכוז!
גלשו לכתבה: http://attengo.co.il/לארגן-את-המוח-לארגן-את-החיים

שלום, שמי יעל ואני מורה לשעבר (25 שנה במערכת) . דיברתי לאחרונה עם אימא שבנה הושעה מבית הספר ליום אחד, כיוון שלטענת המורה הילד קלל אותה. הבן הכחיש את טענת המורה והיו דין ודברים בין ההורים לצוות ביה"ס. בכל אופן, הילד הוענש בכך שיישאר בבית יום שלם.

לדעתי, תוצאות של השעיה כזו אינן אפקטיביות. ילד שנשאר בבית כעונש, לא רק שייהנה מבילוי מול המחשב והטלוויזיה, אלא גם יפסיד חומר לימודי חשוב. יתרה מכך, ענישה כזו לא תגרום לו להבין את חומרת המעשה– והדבר עלול לחזור על עצמו בעתיד.

הצעתי לה לבדוק שנית מול המורה מה בדיוק אמר הילד. מחד להראות לילד שהיא בודקת את סיבת ההשעיה לפרטיה ושומרת על זכויותיו, אך בה בשעה גם מוודאת שאמנם לא פגע במורה.

במקביל הצעתי לה לבקש מהילד לכתוב במחברת את פרטי האירוע בדיוק כפי שהוא זוכר אותם ואת השתלשלות המקרים. כמו כן, שיציין מה לדעתו המורה צריכה לעשות במקרה דומה וכיצד צריך לנהוג עם ילד שמקלל – כן, שיכתוב, שיחשוב…לא יזיק לו ואולי יגיע לאיזה תובנות משל עצמו.

צריך להיות ברור, במיוחד לילד, כי עליו לקחת אחריות למעשה. זה לא פשוט כי עליו קודם כל להודות שאכן נהג כפי שהואשם.

ושוב, אני נגד ענישה שמשאירה תלמיד בביתו במקום לימודים. זהו יותר "פרס" מאשר "עונש", הרי בבית יוכל הילד לגלוש באינטרנט ולצפות בטלוויזיה. אז מה עשינו בכך. מה דעתכם?

יש לי ילד יחיד בן 11, אשר הגיע לעולם לאחר שנות המתנה רבות. הילד שלי חכם , מוכשר, אינטליגנטי ובעל ידע נרחב בנושאים מסויימים. הוא בעל ידיים טובות ומסוגל להרכיב דגמי מטוסים מורכבים. הוא אף למד בעצמו לנגן בגיטרה-משמיעה בלבד. אבל, כל מה שקשור ללימודים בעייתי מאוד: קשה לו לשבת בזמן שיעורים בכיתה בריכוז, כי הוא תמיד מפליג לעולמות אחרים. הוא כמעט ולא מכין שיעורי בית כי קשה לו לאסוף את עצמו ולהשלים את המטלות. אם צריך לזכור לעשות דבר מה אחה"צ צריך להזכיר לו ולסייע לו להתארגן. הוא רגיש, הוא נוטה להתפרץ מהר על דברים פעוטים ולא מסוגל להתנהג באיפוק כשנדרש.

לגמרי לא ברור לי, איך ייתכן שכאשר הוא לוקח את הגיטרה לידיים הוא מצליח להתרכז מצוין ובנושאים הלימודיים בכיתה לא.

איך ייתכן שהוא יודע על מערכת היקום כל כך הרבה, הרי הוא "למד" את הנושא איפשהו. האם לא כדאי לפתח את הכישורים שלו, ללמד אותו רק את מה שמעניין אותו ולא לנסות לכפות עליו לימוד של נושאים משעמים?

אם הלימודים בכיתה זה עיקר הקושי, האם יש דרך לגרום לו להצליח בלימודים בכל זאת?

האם נראה לכם שהילד שלי רגיל או שונה?

האם יש לכם תובנות שיכולות לעזור לי לגבש גישה והתמודדות נכונה יותר?

האם יש הורים נוספים שמהרהרים כך כמוני, ואולי יש להם תובנות שלי אין?

אשמח אם תפרסמו ותבקשו מהורים להגיב.

בתודה,

א.ט. ראשון לציון

הזמן בחופשה עובר מהר. ככה זה כשנהנים. מאוד קל להיבלע בתוכו ולהמשיך לרצות לא לעשות כלום. חופש ללא גבולות מתאים מאוד לכך. הבטלה הופכת לאויב מספר אחת של כל אחד, כאשר לא נמצאים בתוך מסגרת מוגדרת קל מאוד ללכת לאיבוד. להיבלע בחופש ללא גבולות, כל כך קל למי שיש לו הפרעות קשב וריכוז.מאוד קשה להתרומם ולחזור ולהתארגן במסגרת חזרה.

זה בדיוק מה שקורה לתלמידי ביה"ס, כשהם חוזרים חזרה לספסל הלימודים. פתאום נשמעים באוויר דיבורים על "שנאה לבית הספר". זה לא שבאמת שונאים אותו. פשוט המעבר מחופשה ללימודים לא פשוט לכל תלמיד, לא כל שכן לתלמיד עם הפרעות קשב וריכוז.  

כך למשל, זוכרת שהרגשתי בכל פעם כשחזרתי כתלמידה לבית הספר לאחר חופשה או לספסל הלימודים באוניברסיטה אחרי כל חופשה. החזרה לשגרה לא הייתה פשוטה והתבצעה בקצב איטי למדי. זוכרת עד כמה קשה היה לי אז בימים הראשונים, שאחרי החופש.  אולם מיד כשהסתגלתי למסגרת מחדש, הכל הפך קל יותר. אמנם אהבתי חופשות, אך בסתר ליבי קיוויתי כי השגרה תימשך. 

 היה לי קל יותר איתה עם הקביעות והיציבות שהיא מעניקה.  בכל פעם שהגיע חופש, התערערה היציבות שלי. הוריי שהיו נוקשים בדרך החינוכית שלהם, מאוד סייעו לי בכך וגם בזמן החופשה מסגרת שעות השינה שלי הייתה יציבה. בדיוק אותן שעות בהן נהגתי ללכת לישון בזמן הלימודים. הכנת עבודות ושיעורים באמצעות חוברות לימוד ומשחקים לימודיים נוספים עזרו לי. 

אמנם באותם ימים אף אחד לא ידע שיש לי הפרעות קשב וריכוז, ADD ואף אחד לא דיבר גם על ADHD, שכמה מחבריי סבל מהפרעה זו. אבל מי שנהג כך, די עזר לילדים שלו. מה שקשה לומר היום, שיש הורים שנותנים לילדים שלהם לנהל את חייהם במידה מסוימת. 

היום כאדם בוגר לכאורה קל לי הרבה יותר לבצע את המעברים מחופש לשגרת עבודה.  כנראה כשמתבגרים ומוטלת אחריות על הכתפיים, חוזרים לשגרה הרבה יותר מהר. בייחוד שהוריי לשיטתם היו לי לעזר. כך הדבר בייחוד כאשר עוסקים בתחומים שאוהבים לעסוק בהם . פשוט מחליטים לחזור לשגרה, קובעים את זמן ההתחלה וממשיכים. אין דרך אחרת. 

בעיקר חשוב לשמור על סדר וארגון, כיוון שבלעדיהם אפשר ללכת בקלות לאיבוד גם בשגרה. 

היום מאחר שאני יודעת ומבינה מה גרמו לי הפרעות קשב וריכוז במהלך השנים, אני מאושרת שאני כבר לא שם, בחוסר הידיעה.

היום אני מאושרת בידיעה שאני מגלה בכל יום מחדש לגבי עצמי, מקשיבה לעצמי ומוצאת את הסדר באי-הסדר. מגלה את הקסם שבלמידה החדשה. אומרים שמי שלומד בכל יום משהו חדש, המוח שלו לא מתנוון ואת זה אני עושה, בין היתר באמצעות תוכנת אטנגו. התוכנה שמעניקה לי למידה חדשה. יש משהו בתוכנה שמושך אותי להמשיך ולתרגל בה.

אני מרגישה כי התרגול ב- Attengo היה עבורי הוא כמו משחק אתגרי. יש לי, כמו לכל אחד, צורך באתגר, שהתוכנה מקנה. חשוב לי להצליח והאימון מאפשר זאת. בייחוד לאור העובדה לא הצלחתי כפי שרציתי ויכולתי בלימודים מבחינת הפוטנציאל האמיתי שגלום בי. מה שתסכל אותי מאוד לאורך השנים. לא הרגשתי ממומשת. היום אני יודעת שאיני היחידה. נחמת טיפשים אולי. 

ככל שאני שמה לב יותר להוראות בתוכנה, מקפידה לקרוא אותן, כך ההישגים שלי טובים יותר וזו הרגשה נפלאה להצליח ולהבין שהרבה פעמים, צריך ללמוד לשים לב לכל אותם פרטים קטנים והוראות. ההערכה העצמית שלי, ללא ספק, עולה וזו הרגשה נפלאה להצליח. 

התרגול ב'אטנגו' מרגיע אותי ומעניק לי סוג של מסאז' למוח, ממש ספא אמיתי כמו בחופשה והופך אותי ליותר מודעת, לדברים שהייתי תופסת כמובן מאליהם.  כמו אורות הרמזור למשל. אני פחות חולמנית, יותר מרוכזת בכל דבר. אט לאט מתקדמת אל המטרה להפעיל את המוח, כדי לטפל בהפרעות קשב וריכוז. 

ואגב את התרגול ניתן לעשות בכל עת גם בחופשה וגם כשחוזרים ממנה….

שלכם,

אורלי

דחיינות לא חייבת להיות מנת חלקכם ,אפשר ללמוד לשנות הרגלים ולנהל משימות קצת אחרת 

נמאס לי לשמוע את המילים המעצבנות כל כך "איך אדם מוכשר כמוך לא מצליח בחיים. אם אני הייתי במקומך הייתי עשיר גדול".  הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר לעיני המביט מהצד. קל להגיד דברים, אך לבצע קשה שבעתיים. כאילו שמישהו באמת יכול להיכנס לנעליים שלי ולדעת מה עובר עליי. אם זה היה קורה -מעניין מה אז היו אומרים עליי. יש אנשים שהיו מופתעים לגלות שאני לא מי שחשבו.

נכון, אני באמת ברוכת כישרונות ואין לי ספק שהייתי מגיעה רחוק יותר לו הייתי יודעת על עצמי את מה שאני יודעת היום. היום אני יודעת שיש מה לעשות עם כל מה שיש בתוכי ולפרוץ החוצה בלי לפחד ולהעז לעשות את כל מה שחלמתי. אך הדרך שבא הדברים ייעשו הפעם תהיה שונה ממה שהכרתי אי פעם. כל מה שלמדתי בשיטה הקונבנציונלית פשוט לא מתאים לי. אני צריכה למצוא את הדרך שלי.

במבט לאחור אני מגלה את אופן ההתנהלות הקודם שלי ומבינה שהוא למעשה עצר אותי מלהתקדם. אמנם הייתי מבצעת משימות שונות, אך הללו תמיד היו נעשות ברגע האחרון, למרות שיכולתי לעשות אותן קודם לכן. למזלי הרב תמיד הצלחתי, אבל המתח והלחץ שחוויתי לא הוסיפו לי בריאות.

אמנם חייבת לומר שכל האדרנלין שגאה בתוכי, גרם לי להתרגשות רבה, אבל בסתר ליבי מודה שהייתי מעדיפה לעשות את הדברים אחרת. תמיד קיוויתי שבפעם הבאה הכל יהיה אחרת וזה אף פעם לא קרה.

לעיתים קרובות היו ניצבות בפניי משימות רבות כל כך ולא ידעתי איך להתחיל.  זמן יקר הלך לאיבוד, כיוון שללא תכנון נכון בחירת המטלות לביצוע נעשתה באופן מקרי וכמובן שהעדפתי לדחות את כל מה שלא היה נעים לי לעשות, גם אם היה עדיף לבצע אותו קודם לכן.

יכולתי להמשיך כך עד סוף חיי ולעולם לא להיות מרוצה מבלי לדעת למה, אך למזלי פגשתי בחבר המתמחה בניהול זמן ,שגם הוא סובל מ-ADHD . סיפרתי לו את מה שעובר עליי והוא ייעץ לי לתלות לוח מחיק על הקיר במקום בולט ומידי יום לרשות משימות לביצוע ולדרג אותן לפי סדר חשיבותן.  לכל משימה יוקצב זמן, כשחשוב שכל משימה תבוצע בנפרד, כיוון שקל מאוד להסיח את דעתי ולפגוע בריכוז לי.  ולהרחיק ממני מסיחי דעת שונים כמו אנשים, מוסיקה, רעשים וכל מה שמפריע לי להתרכז.  עם סיום המשימה עליי לסמן על זאת על הלוח.

בין משימה למשימה היה עליי לקבוע זמן למנוחה ומיד לאחריו לחזור למילוי המשימה הבאה. יש אנשים שנראה להם מובן מאליו, שכך יש להתנהל, אך לאדם עם בעיות קשב וריכוז זה ממש לא כך. לעת עתה משתדלת להתנהל בשיטת הלוח המחיק, לפעמים מצליחה ולפעמים לא, אך איני מוותרת לעצמי, כי חשוב לי להצליח. ויש תוצאות. אני מספיקה הרבה יותר. אם כי מאוד לא פשוט לי. מבטיחה לכם ולעצמי לא לוותר ולהמשיך בדרך המאתגרת.

להתראות בפוסטים הבאים,

שלכם, אורלי

אך לשנות את מסלולו בראייה קדימה אפשר גם אפשר. 

עד לאותו יום גורלי חייתי בהשלמה עם התיסכול, שיכולתי להצטיין בכל תחום , אבל זה כנראה דבר שלא יקרה לעולם. 

זוכרת את הימים שעברו עליי בתיכון ולאחר מכן באוניברסיטה ואת המרדף האינסופי אחר הציוניים. הישגיי היו אמנם טובים, אך לא מצויינים. תמיד ידעתי שאני יכולה יותר ולא ידעתי להצביע על הסיבה שגרמה לי לא להצליח כפי שציפיתי. לא היה לי עם מי לדבר על כך. הרגשתי בודדה במערכה. 

לא הבנתי מדוע במקרים בהם הייתי מרוכזת במשימה אחת, תמיד הצטיינתי. ראוי לציין כי בימים ההם אף אחד לא דיבר על בעיות קשב וריכוז בחופשיות הנהוגה בימינו. 

ואז לפני כשנה החלו לשדר את סדרת התוכניות בערוץ 2 על בעיות קשב וריכוז.  כל מה שסיפרו שם היה מוכר לי. הפסקתי ברגע אחד להרגיש לבד עם כל הבעיות, הקשיים והתסכולים. מאוד התרגשתי לגלות שיש הסבר למה שעוצר אותי בחיים. יש לי ADD.  

שמחתי שסוף סוף אוכל למצוא פיתרון והייתי מוכנה לספר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע,  אבל היו גם כאלה שניסו לרפות את ידיי ולומר לי שאולי אני מדמיינת ושאם התרגלתי לחיות כך כל כך הרבה זמן, אין טעם לשנות. 

ברור שלא הקשבתי להם והחלטתי לגשת לאבחון במסגרת מבחן T.O.V.A  . התוצאות הוכיחו שיש לי
ADD.  לא הייתה מאושרת ממני עם אישור למצבי. 

בחרתי להתמודד עם המצב, כיוון שהבנתי שגם כאדם בוגר, הכל בר שינוי ואין סיבה להמשיך לחיות עם מה שלא עושה לי טוב. 

במסגרת החיפושים שלי אחר פתרונות, למדתי על הסימפטומים של הבעיה ואני מתחילה להרגיש שינוי אמיתי, אמנם אני רק בתחילת הדרך,  אך כבר מרגישה שהוא משליך על התפקוד היומיומי שלי. 

…יש כל כך הרבה לספר על השינוי שחל בי,  אך נראה לי שכתבתי די לעת עתה. אל דאגה,  מבטיחה לספר לכם על הדרך שלי להצלחה בפוסטים הבאים. 

כי את גלגל החיים אי אפשר להחזיר לאחור, אך לשנות את מסלולו בראייה קדימה אפשר גם אפשר.  

שלכם , 

אורלי

קיבלנו את המכתב הזה מבחור צעיר בשם יאן. יאן מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז ותמיד חווה קושי בריכוז, אי מימוש הפוטנציאל האישי למרות יכולותיו הגבוהות וכתוצאה מכך תסכול רב. יום בהיר אחד הגיע יאן ל"תובנות אחרות". להלן מכתבו של יאן:

הנדון: מכתב תודה מכל הלב

"החיים הם כמו אופניים, אם אתה באמת רוצה להגיע רחוק, אתה חייב להזיז את הדוושות".

את המשפט הנ"ל שמעתי מאחד המרצים שלי באוניברסיטה בראשית לימודיי. באותו רגע הבנתי לעומק עד כמה חשובים: המאמץ, האמונה בהשגת המטרה – הוויתור על עונג רגעי למען המטרה הסופית שאתה רוצה להשיג. את המשפט הזה הזכרתי לעצמי, כל פעם שהיתי צריך להישאר עוד בספריה ואחר כך גם עוד בבית וללמוד וללמוד וללמוד בזמן שהחברים שלי מהלימודים כבר יצאו לבלות, כי הם כבר למדו את החומר, כי הם לא חוששים מהמבחן, כי הם יכולים להרשות לעצמם לחיות את הרגע. ההרגשה של קושי להתרכז זמן רב, כדי לקלוט מידע ועוד מידע ועוד ועוד ועוד מידע, זאת הרגשה מאוד מבאסת, אך האמונה שגם אני יכול, אני לא מפגר, ובעיקר היזכרות במשפט "החיים זה כמו אופניים" עזרו לי בהזזת הדוושות לעבר מטרה, גם במחיר של וויתורים, והיו לא מעט וויתורים.

סיימתי בהצלחה תואר ראשון והמשכתי את לימודיי באוניברסיטה. הרגשתי מצד אחד סיפוק שאני מצליח למרות הכל "לדווש" לעבר המטרה, אך מנגד כל הזמן הרגשתי שאין לי את הכלים כדי לייעל את הלימודים, כי כאשר לומדים באופן יעיל יכולים להספיק יותר בפחות זמן. ידעתי, בתוך תוכי, ששום תוסף מזון ואפילו תרופה לא יעזרו לי באמת לממש את הפוטנציאל שלי, וכדי באמת להגביר את יכולת "הדיווש" אני חייב לאמן את המוח,  אבל איך?

התחלתי לחפש באינטרנט, לבדוק ולהשוות בין פתרונות שונים. תוך כדי החיפוש הגעתי לאתר של ATTENGO. יום לאחר מכן רכשתי מנוי שנתי.

הייתי סקפטי – מה התוכנה היא זו שתשפר את יכולת הריכוז שלי? אך מנגד ידעתי שאסור לסגת אחורה,  יש הגיון באימון על המוח ואני חייב לנסות אותו. אני חייב לשפר את היכולת להניע את האופניים אל ההצלחה, ומהיום, כך החלטתי, זה בידיים שלי!

לאחר שימוש ראשוני התחלתי להשתעמם, חיפשתי את הריגוש כי הלא מדובר בסוג של משחק מחשב, אך מהר הבנתי שגם לו היה לי יותר כיף, גם אז לא הייתי מתמיד בתרגול, הרי זו הבעיה של מי שיש לו הפרעת קשב: לדחות למחר את מה שצריך לעשות היום.

אבל, התובנה הייתה! ידעתי כי צריך לעבוד ראשית על המוטיבציה ומשם יבוא הרצון להתמיד באימון.

אגב, כעידוד המוטיבציה אני נזכר בסנאי של הסרט עידן הקרח,  זוכרים את המרוץ  שלו אחר האגוז? לא משנה כמה פעמים הוא נפל, הוא נשאר "נעול" במטרה להשיג את האגוז. אחרי כשבוע, התרגול היומיומי כבר לא הווה עבורי בעיה, מה גם שנדרשת ממך רק חצי שעה. אחרי כחודש וחצי בלבד ואני מרגיש מרוכז יותר, אם כי חייבים להמשיך להתאמן כי את התוצאה המשמעותית לא רואים אחרי תקופה כה קצרה.

הסיפוק העיקרי שלי בעקבות השימוש בתוכנה הוא שאני "לוקח את החיים לידיים". ההצלחה שלי תלויה רק בי. נכון, אף אחד לא מושלם, אך במקום לקטר או להסתמך רק על תוספי תזונה או תרופות, אני "מאמן את המוח" ומכשיר אותו כדי שהוא ,כן הוא, יצליח לשרת אותי ויעזור לי להתגבר על הקשיים בעת ההתקדמות קדימה –  בזכות האימון היומיומי ולא בחסד.

תודה ענקית לאטנגו על מתן כלי עבודה למימוש הפוטנציאל האישי!!!

בברכה ,יאן.

פרופ' אשר אורנוי – מנהל מח' להתפתחות הילד במשרד הבריאות ציין בפני וועדת החינוך בכנסת, כי "ריטלין אינו מומלץ לתלמידים והוא עשוי לגרום לנזק".

פרופ' אורנוי נקב במספר תלמידים גדול במיוחד הלוקים בהפרעות קשב וריכוז: 100 אלף ילדים מאובחנים! מתוכם כשליש מקבל ריטלין באופן קבוע.

אורנוי הדגיש כי הנזק עשוי להיות רב מהתועלת.

בדיון טענה יו"ר ההורים הארצית גב' אתי בנימין כי למורים אין כלים להתמודד עם ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז. ילדים רבים עם בעיות אחרות כגון בעיות ראייה, שמיעה ועוד אשר מגלים קושי בריכוז במהלך השיעורים , נשלחים לוועדת השמה ומאובחנים בטעות כבעלי בעיית קשב וריכוז.

פוסט זה מצטט הודעת עתונות "פוסט" שפורסם ב 8-12-2010

במאמר שפורסם בארה"ב, דווח על מיליון ילדים שאובחנו עם בעיות קשב וריכוז הקלק כאן לציטוט ומקורות, כאשר חברות התרופות מנצחת על המקהלה ומעודדת את הצריכה בקרב הרופאים. ד"ר Dr. Mary Ann Block  – מנהלת רפואית של CCHRI ומבקרת חריפה של אבחון ADHD בילדים שמטופלים בתרופות. לטענתה, התרופות גורמות לתופעות לוואי חמורות כגון: טיקים, עיכוב גדילה, התקפי לב, שבץ ומוות פתאומי.

ד"ר מארי אן יוצאת מזה זמן רב נגד כל תעשיית התרופות ואומרת כי בעוד שיש מקרים חריגים של ADHD אשר זקוקים לתרופה, הרי שרוב המאובחנים יכולים להתגבר עליה ללא תרופה. לטענתה, אם ילד קצת תזזיתי, קצת חסר ריכוז עדיין אפשר לטפל בצורה אחרת ולפני שנותנים את התרופות.

הקלק כאן לוידאו של ד"ר מארי אן : http://www.youtube.com/watch?v=QgexCUFDOQc&feature=related

מוחם של בעלי הפרעת קשב וריכוז זקוק לגירויים ורצוי שיהיו הרבה גירוים בו זמנית. הפרעת קשב וריכוז אינה מחלה כי אם תסמונת, כלומר תופעה אשר גדלה והולכת עם השנים.

הסטטיסטיקה מצביעה על גידול שנתי משמעותי בכמות הילדים הלוקים בהפרעת קשב וריכוז. בעוד שלפני 4-5 שנים דובר על כ-5% מאוכלוסיית הילדים, הרי שכעת מדובר על 12% ואפילו יותר מקרב הילדים. אם תשאלו מורים בכיתה הם יאמרו שכמעט כל ילד שלישי סובל מתסמיני ADD  או ADHD  במידה זו או אחרת.

הייתכן שמדובר במחלה? האם ניתן לומר שאותם הילדים אשר אובחנו על ידי איש מקצוע מוסמך וקיבלו מרשם תרופתי סובלים מחולי? או האם מדובר בתסמונת/ תופעה שמשתלטת על יותר ויותר ילדים החל מרגע היוולדם ומתאפיינת בהתנהגות/ יכולות שונות?  או, האם בכלל מדובר על שינויים אבולוציוניים במוח האדם, אשר מתאימים את עצמם לרוח התקופה, דהיינו: להתקדמות הטכנולוגית כגון, מחשבים וטלוויזיה, למהירות המסרים החזותיים ומספר הגירויים המתרחשים בו זמני? לקרוא את ההמשך »